הנה תיזה מעניינת וחשובה למחקר: השפעתם של הטלנסקים, הרפפורטים, הלאודרים, הג'ושוע רואו, הסירילים קרן, הגאונים, השלאפים ודומיהם על השחתת הדמוקרטיה הישראלית. כיצד "התרומות" של אילי ההון היהודים הללו, "תושבי החוץ", המריצים בחשאיות ובניגוד לחוק מועמדים בבחירות, השפיעו על אופייה של הפוליטיקה הישראלית. בחינה כיצד מערכות בחירות מפלגתיות פנימיות וארציות כלליות בישראל, הפכו לתחרות בין המיליונרים של מועמד א' למיליונרים של מועמד ב'. כיצד מעטפות מזומנים של "ציונים חמים" - אנשים חסרי מעמד אזרחי שאינם נושאים בשום אחריות, חורצים מזה שנים את גורל המקום הזה.

וכיצד כאשר הם שבים בתום כל גיחה ציונית קצרה לאחוזותיהם בלונג-איילנד, מיאמי, לונדון וז'נבה, אנחנו נותרים כאן לשלם את מחיר תוצאות השחתתם.

הקומיקאי והסטיריקן סטיבן קולבר זכה בפרס איש השנה של ה-Webby על הישגים מיוחדים - שיוענק לו בחודש הבא "על היצירתיות בדרכים בהם תקשר עם מעריציו ברשת, החל מהפצצת גוגל שהביאו אותו לתוצאה הראשונה בחיפוש 'greatest living american' ('האמריקני הגדול ביותר') עד העמדת ה'אמתיות' (Truthiness - מילה שהגה קולבר - א.ק) של ויקיפדיה באתגרים".

נזכרתי בביטוי Truthiness (אמיתיות בתרגום מגושם לעברית) כשצפיתי אתמול בבליל הקלישאות הבלתי נגמר שהרכיב את נאומה של יושבת ראש הכנסת אתמול בטקס הדלקת המשואות. Truthiness הוא ביטוי שקולבר המציא בשנת 2005, ביטוי המתאר דברים שאדם טוען שהוא יודע באופן אינטואיטיבי "מהבטן", ללא שום התייחסות לראיות, כללי הלוגיקה, עובדות או בחינה עיונית של הנושא. מטרת הדובר היא לפנות לרגשות ולתחושות הבטן של הצופים ולגרום להם לאמץ מושגים ועובדות שהדובר היה רוצה שהם יהיו נכונים, על פני מושגים ועובדות הידועות כנכונות.

תוצאות מחקר חדש ומעניין של שני כלכלנים  Alan Krueger ו  Arthur Stoneמצביעות על כך שאי שוויון כלכלי משפיע על כל מימדי הקיום של בני אדם, כולל חווית הכאב. החוקרים מצאו שנבדקים ממעמד חברתי וכלכלי נמוך חווים הרבה יותר חוויות של כאב והכאב שהם חשים בחוויות אלו הוא חמור יותר. הרגשת הכאב מתחלקת על פי הבדלים מעמדיים. כך אנשים שההכנסה המשפחתית השנתית שלהם היא 30,000 דולר חוויות הכאב שהם חווים הייתה כפולה בחומרתה מאנשים שההכנסה המשפחתית השנתית שלהם היא 100,000 דולר לשנה. כך גם לגבי אנשים בעלי תואר ראשון לעומת בוגרי תיכון, וכן קיים הבדל בין עובדי צווארון כחול לבין עובדי צווארון לבן. בראיון עיתונאי טוען קרוגר, כי אנשים בעלי הכנסות גבוהות חווים כאב בדרך כלל באמצעות פעילות גופנית שהם בוחרים לבצע, בעוד שאנשים בעלי הכנסות נמוכות חווים זאת כתוצאה מעבודה קשה הכרוכה לעיתים בתנועות החוזרות על עצמן. אנשים בעלי הכנסה של 30,000 דולר מקדישים 20% מזמנם בטיפול בכאביהם, בעוד שאנשים בעלי הכנסה של 100,000 דולר לשנה מקדישים 8% אחוזים מזמנם. אחת מההשלכות של המחקר הזה היא שאין להעלות את גיל הפרישה לאנשים שעובדים עבודה קשה, ואולי צריך אף ליצור גיל פרישה מוקדם יותר לקבוצת העובדות והעובדים הללו.

עוד עובדים מתארגנים אתמול פורסם שמאבטחים בשער אפרים, 80 במספר, הקימו ועד כמו מאבטחי מערכת החינוך ביבנה, 40 מאבטחים. ועדים אלה התארגנו במסגרת ההסתדרות. היום פורסם  שהעובדים בסינמה סיטי, 150 עובדים, התארגנו במסגרת ארגון כח לעובדים. תוך יומיים מתארגנים 270 עובדים, ולא מהעובדים המבוססים ביותר, אלא עובדים במשרות ששכרן נמוך וההטבות בהן לא משהו.

הרצון של עובדים צריך להיות מובן וברור לכל מי שעיניו בראשו. לכן מעניינת תגובת המעבידים. בנוגע למאבטחים התגובות שמובאות בשם המעסיקים עוסקות בטענות הספציפיות של העובדים ולא נוגעות במהות של ההתארגנות, אין בהן התנגדות מוצהרת או תמיכה באותה התארגנות. 

 בסינמה סיטי המצב שונה, שם מחליטה ההנהלה לארגן ארגון עובדים עצמאי לתפקיד נבחר חבר הנהלה. שימו לב ללשון ארגון עובדים שמתארגן מעצמו אינו עצמאי, העצמאי הוא זה שמאורגן על ידי ההנהלה. מעניין כמה אנשיי יחסי ציבור עבדו על המינוח המעוות הזה?  מעניין לציין שהחברה המעסיקה את עובדי הקבלן היא חברה בבעלות חברה אחרת שנקראת ג'וב טוב והיא בבעלות אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב. ועד פנימי שמוקם על ידי ההנהלה אינו ממש ועד ואינו חוקי, כך גם עשתה הנהלת חיפה כימיקלים דרום כאשר ניסו העובדים להתארגן. שם עד שבתי המשפט טחנו את הצדק עד דק נכשלה התארגנות העובדים העצמאית. לאחרונה נחתם שם הסכם קיבוצי כך שגם מאבק שנכשל יכול לאחר זמן להוכיח הצלחה, אבל לא צריך להסתמך על כך.

אם אתם חושבים שזה הדבר היחיד שההנהלה העושה אז אתם טועים, בהודעה לעיתונות של כח לעובדים נכתב: " מעבר להקמת נציגות עובדים פיקטיבית, חברת N.L.C (הבעלים של סינמה סיטי) משתמשת באמצעים כוחניים נוספים בניסיון לסכל את ההתארגנות וביניהם איום על עובדים בפיטורים, איסור חלוקת חומר הסברתי לעובדים למען ההתארגנות, איסור על עובדים לשוחח עם מובילי המהלך בזמן המשמרות (בניגוד למה שכן מתאפשר למובילי הוועד הפנימי מטעם ההנהלה), ובנוסף ההנהלה תוקפת ומשמיצה באופן חסר שחר את נציגות העובדים הלגיטימית". כמעט מפתיע עד כמה המעסיקים אינם מקוריים בהתנגדות שלהם לעובדים, כח ועוד כח עד שהעובדים ישברו. כדי שזה לא יקרה צריכה לבוא תמיכה מסיבית של כל מי שזכויות עובדים חשוב להם. למשל, לקוחות של אותו קומפלקס חייבים להביע את שאת הנפש שלהם מהתנהגות ההנהלה, במילים ובמעשה, כדי שאלה יבינו שהתעמרות בעובדים אינה מקובלת עליהם. גם סטודנטים באוניברסיטת תל אביב אשר בבעלות אגודת הסטודנטים שלהם צריכים להשמיע את קולם ויותר מכך. הגיעו לידי מכתב שנשלח לעובדים, מכתב שבו מדמים את המארגנים לציפור הקוקיה, והחתומים עליו הם ארגון הטמפלרים העובדים האמיתיים של הסינמה סיטי, ממש מגעיל. כמו כן מצורף הטופס שעליו הם מנסים להחתים עובדים כדי לבטל את ההתארגנות החדשה ולהקים ארגון בשליטת ההנהלה.

עוד כמה דברים שזכו לתשומת לב, יחסית, מעטה בתקשורת, מרכז אדוה פרסם אתמול דו"ח על שותפותם הלא קיימת של האזרחים הערבים בצמיחה. כאשר מביטים בנתונים שפורסמו נראה שמדינת ישראל החליטה שהאוכלוסיה הערבית אינה חלק ממנה. האוכלוסיה הזו חיה במשטר כלכלי אחר שבו המצב אינו משתפר אלא מורע בלי קשר למה שקורה בכלכלה הישראלית. לדוגמה, אחוז המשפחות העניות עלה מ-48.4% ב-2003 ל-54.8% ב-2006/7.

הסתדרות הרופאים פרסמה דו"ח על אי שוויון בשירותי בריאות  גם שם מככבת האוכלוסיה הערבית, ולא רק היא. למשל תוחלת החיים של גברים יהודים היא 79.2 שנים לעומת 74.6 לגברים ערבים. נשים יהודיות חיות 82.7 שנים לעומת 78.1 שחיות ערביות. בשנת 1996 היו פערים קטנים יותר שנה וחצי בין גברים ו-3.3 שנים בין נשים. זכרו שב-1996 נבחר נתניהו לראשות הממשלה ואחת מפעולותיו הראשונות היו קיצוץ מסיבי בתקציב, כמו גם המדיניות שנקט בשנותיו כשר אוצר. אבל העיקר שברבעון הראשון היה לממשלה עודף תקציבי של 5.7 מיליארד שקל.

המכללה האקדמית תל אביב יפו מזמינה:

"האם כתיבה מזרחית מקדמת את המאבק לצדק חברתי?"

לכבוד יציאתם של שלשה ספרים:

קשת של דעות, סדר יום מזרחי לחברה בישראל בעריכתם של יוסי יונה, דוד מחלב ויונית נעמן (הוצאת נובמבר)

לאחותי, פוליטיקה פמיניסטית מזרחית בעריכת שלומית ליר (הוצאת בבל)

תהודות זהות, הדור השלישי כותב מזרחית בעריכתם של מתי שמואלוף, נפתלי שם- טוב וניר ברעם (הוצאת עם עובד)

הדיון ייערך ביום ב', ה- 5.5.2008, בשעה 14:00 בבניין ווסטון למדעי המחשב, המכללה האקדמית של תל-אביב יפו, חדר 003.

בתכנית:

ברכות: פרופ' נעמי חזן, ראש בית הספר לממשל וחברה                          

משתתפים:

              שלומית ליר, תנועת "אחותי" למען נשים בישראל

              פרופ' יוסי יונה, הקשת הדמוקרטית המזרחית

             מתי שמואלוף, גרילה תרבות

מנחה: ד"ר מתן אורם, המכללה האקדמית של תל-אביב יפו

דֶּגֶל הָעַצְמָאוּת הַחֶבְרָתִית.

הזמנה אישית

לרגל חגיגות העצמאות ה-60 לישראל אני מתכבד להזמינכם ליום פתוח לקהל הרחב במרכז רב נכותי-דימונה ביום חמישי 08-05-08 ולהצטרף אלינו לבניית מייצג אומנותי ענק של 60 אלף אבני פסיפס שירכיבו את דגל מדינת ישראל, דֶּגֶל הָעַצְמָאוּת הַחֶבְרָתִית.

אֲנָשִׁים בַּעֲלִי צְרָכִים מְיוֻחָדִים בונים את דֶּגֶל יִשְׂרָאֵל, דֶּגֶל הַפְּסֵיפָס הַחֶבְרָתִי, דֶּגֶל הָעַצְמָאוּת הַחֶבְרָתִית, דֶּגֶל הָאַחְדוּת, הַשִּׁוְויוֹן וְהָעַצְמָאוּת  ביִשְׂרָאֵל.

לְשַׁעַר הַמָּקוֹם מַגִּיעִים אֲנָשִׁים שׁוֹנִים בַּעֲלִי צְרָכִים מְיוֻחָדִים בְּמֶרְכָּז רָב נכותי פּוֹעֲלִים שֶׁכֶם לְשֶׁכֶם, יְהוּדִים וּמוֻסְלְמִים, אשכנזים וּמִזְרָחִיִּם, קִבּוּץ גָּלֻיּוֹת ובדואים מֵהַפְּזוּרָה, בַּעֲלִי פיִּגּוּר שכלי וּבְרִיאוּת הַנֶּפֶשׁ, בַּעֲלִי הלקויות הפיסיות וְהָעיוִוְרִים.ומִתְחַבְּרִים לִפְסֵיפָס הַיִּשְׂרָאֵלִי עם חוֹבוֹת וּזְכֻיּוֹת.

בזה הַפְּסֵיפָס חיברנו אבן ואבן לדֶּגֶל יִשְׂרָאֵל, בזה הדֶּגֶל איחדנו את פְּסֵיפָס הביחד, בזה דֶּגֶל הַפְּסֵיפָס הַחֶבְרָתִי מוטבע אֲנִי "שׁוֹנֶה אָבֵל שָׁוֶוה".

לאתר אירועי חג העצמאות החברתית במרכז רב נכותי-דימונה.

בברכת.

חג העצמאות החברתית.

יצחק ג'קי אדרי

מנהל מרכז רב נכותי-דימונה

0545921733

תאור מסגרת יום תעסוקתית מרכז רב נכותי דימונה.

מרכז רב נכותי הינה מסגרת תעסוקתית שיקומית יומית עבור אוכלוסיה בעלת צרכים מיוחדים של אנשים עם מוגבלויות שונות: פיזיות, נפשיות ופיגור שכלי – המסוגלים לעבוד בעבודות המותאמות ליכולתם, המסגרות מיועדות לתושבי העיר דימונה וסביבתה הקרובה כולל הפזורה הבדואית.

מרכז רב נכותי-דימונה הינו פרויקט ייחודי בדימונה והוקם ביוזמת עיריית דימונה, האגף לשירותים חברתיים, עמותת יחדיו, משרד העבודה והרווחה, משרד הבריאות, ובסיוע של המוסד לביטוח לאומי, הקרן לפיתוח שירותים לנכים, קרן שלם וקרן רש"י.

מרכז רב נכותי כולל את השירותים הבאים:

• מע"ש – מפעל עבודה שיקומי לאנשים הלוקים בפיגור שכלי, במע"ש מתקיימות עבודות הרכבה ואריזה עבור מפעלים בשוק החופשי, במסגרת המע"ש מועסקים 45 חניכים במגוון עבודות  עבור חברת "עלית", חברת "גרופית", חברת "חוגלה", חברת "קליר", חברת "הגביע", חברת "משכן התכלת" וכן עבודות בשוק הפרטי במרחב העסקי של העיר דימונה וסביבתה.

• מפעל מוגן – מפעל זה בא לתת פתרונות תעסוקה לאנשים נפגעי נפש ובעתיד לאנשים עם לקויות פיסיות, כיום מועסקים 25 משתקמים העוסקים ביצור ציפורי נוי תוך עבודה על מגוון מכשירי נגרות וצביעה, ציפורי הנוי מיוצרים מחומרים ממוחזרים ובזאת תרומתנו לאיכות הסביבה, וכן עובדים במפעל במגוון עבודות  עבור חברת "עלית", חברת "גרופית", חברת "חוגלה", חברת "קליר", חברת "הגביע" וסדנא לעבודות חשמל לתעשיית התאורה.

• השמה נתמכת –  כחלק בלתי נפרד מהפעילות במרכז רב נכותי דימונה הן במע"ש והן במפעל המוגן פועלים לאיתור משתקמים מקהילת המרכז רב נכותי  בעלי פוטנציאל תעסוקה ומכשירים אותם לעבודה בשוק הפרטי, כיום מועסקים 5 חניכים בשוק החופשי בליווי צמוד של מדריכה.

• מסגרות שיקום – מסגרת שיקום בשת"פ עם מחלקת הרווחה אגף השיקום– דימונה, מסגרת המיועדת למשתקמים בעלי לקויות ראיה - עיוורים ולקויות פיסיות, במסגרת השיקום עובדים כ 25 חניכים מתוכם 8 עיוורים במגוון עבודות המיועדות לאנשים עם מגבלות ראיה או מגבלות פיסיות.

• שת"פ עם עמותת מאיר פנים – עמותת מאיר פנים מפעילה מטבח להספקת ארוחת צהריים ב 1 ₪ לקהילה נזקקת בעיר דימונה, העמותה מעסיקה 10 משתקמים ממרכז רב נכותי העובדים במטבח בליווי של מדריכה, המשתקמים עובדים במטבח, בחדר האוכל ובהגשה.

צוות מרכז רב נכותי כולל: מנהל מרכז, עו"ס, 7 מדריכות, 1 בת שרות, 2 מדריכים, 1 אב בית.

מרכז רב נכותי משתרע שטח של כ 2000 מ"ר, 1700 מ"ר שטחים בנויים הכוללים: 2 אולמות יצור ועבודה גדולים-מפעל מע"ש ומפעל מוגן, אולם טרום תעסוקה, סדנאות אומנות, משרדים, מחסן גדול ומודרני הכולל מלגזה חשמלית, חדר אוכל גדול ומרווח, כלי עבודה וכלים חשמליים, המרכז הרב נכותי ערוך לכל סוג של עבודה המתאימה לחניכים.

בשקט רב ואולי מפני שהיא התפרסמה במדור אשר מעניין כמעט אך ורק את הביצה התקשורתית הפרובנציאלית שלנו עברה לה הידיעה כי הכתבת ממוצא אתיופי רוני מלקאי, סירבה להיות הכתבת לענייני העדה האתיופית, ולפיכך עזבה את ערוץ 10. לכאורה מדובר בידיעה איזוטרית, אך היא טומנת בחובה משמעות הרת גורל לגבי חוסר הבנתם של קברניטי התקשורת בכל הנוגע לקליטתם בכלי תקשורת של עיתונאים ממוצא רוסי, אתיופי וערבי אשר דרכם לתקשורת הכתובה והאלקטרונית הייתה חסומה כמעט כליל בעשור האחרון  .

 לא פעם אנו עדים לכך כי כתב ממוצא רוסי מסקר את המיגזר הרוסי וכתב ממוצא ערבי נשלח לסקר בעיות מוניצפליות בכפרים ערבים. כנראה שרבים מעורכי החדשות נופלים לאותו בור בחשיבתם כי עיתונאים אלו דוברים את השפה המקומית, מכירים את המנטליות ולכן סביר להניח שהם יסקרו זאת בצורה הטובה ביותר, אך נהפוך הוא. דווקא עיתונאי לא "נייטיב" יכול להציג תמונה ברורה יותר,חפה מכל שיקול אינטימי או ריגשי.

קחו למשל את כתבותיו המרתקות של העיתונאי ריאד עלי. כמעט של שבוע, בתוכנית "היומן" של ערוץ אחד מציב עלי בפני צופיו  מראה דיי עגומה של החברה הישראלית בשלל נושאים, כאשר רק חלק קטן ממנה נוגע לסכסוך היהודי- ערבי. רוצה לומר, עלי הצליח לנתק עצמו מאותה חשיבה מאובנת ואטומה הגורמת לחפיפה בין מוצא העיתונאי למושא הסיקור.

הדבר נכון במיוחד לגבי הקהילה האתיופית, אשר כמהה להשתלב בחברה הישראלית. מחקרים מראים כי תשעים אחוזים מיוצאי אתיופיה עוסקים בפרויקטים שקשורים לקהילה, ובעצם יוצרים סגרגציה תעסוקתית הנושאת צבע אחד בלבד. לפני שלוש שנים כתבה העיתונאית ענת סרגוסטי מאמר ב"עין השביעית" ובו היא קוראת לעורכי ומפיקי חדשות להעסיק עיתונאים ותחקירנים ממוצא אתיופי, לא כאפליה מתקנת, אלא כצורך אימננטי ואמיתי בחברה הישראלית, משום שלא פעם, ובדיוק כמו ריאד עלי יש בכוחם להראות תמונת מצב אחרת . לכן, טוב עשתה מלקאי שסירבה לשרת ככתבת לעדה האתיופית ובכך אולי תרמה משהו להתרת אותו קשר גורדי בין מוצא העיתונאי לנושאי הסיקור. מי יודע, אולי עוד מעט נזכה לשמוע "...מאת רוני מלקאי, כתבתנו לענייני כלכלה".

אורי וולמן, סטודנט לסוציולוגיה-אנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה

בראיון מלא הסתירות והמעניין של גידי וייץ עם עו"ד יעקב ויינרוט, יש כמה קטעים קומיים כמו קטע הפתיחה בו מסופר על המלצתו של ויינרוט לנתניהו לקרוא את "הקפיטל" של מארקס, כמו גם הכרזתו של ויינרוט כי נתניהו, אידיאולוג ירוד ופשטני של הקפיטליזם בנוסחו הוולגרי ביותר , אינו אלא "גאון". (ויינרוט גם מזהיר מפני קריאה בספרו של הפילוסוף הליברטריאני הימני רוברט נוזיק. דווקא מומלץ מאד לקריאה, רק שתהיה ביקורתית), אבל הראיון, שבו תאצ'ריזם ופוסט מודרניזם הם שניים מצירי הרשע, מציג ניתוח מעניין של החברה הישראלית הכולל כמה דברי ביקורת חריפים ומאירי עיניים, כך למשל:

" היום, כשבאים ומתייחסים - בעצם לא מתייחסים - למיליון בני אדם שלא היו מסוגלים לעשות את הסדר, אתה שואל את עצמך: הכיצד הדבר הזה לא מקים צעקה גדולה ומרה? איך הדבר הזה לא מהווה נורת אזהרה שצריכה להחריד את כולם? התשובה פשוטה. כי מה שהעולם הפוסט-מודרניסטי, והתאצ'ריזם שנוהג בישראל, אומר לאנשים הללו הוא אחד מהשניים: אתם אשמים במצבכם, אתם למעשה פרזיטים שלא רוצים לעזור לעצמכם, או שזו נכות שנגזרה עליכם. זה הרי היחס האמיתי, זה מבטא את האפתיה הגדולה. כי האנשים האלה עומדים לרועץ למי שבאמת רוצה להיות מופעל על ידי הדיוניסוס הזה. תראה כיצד הפך התאצ'ריזם להיות בן בית לגיטימי אצל ימין ושמאל כאחד. תאצ'ריזם אינו תפיסת שוק חופשי כמכשיר המשועבד לקידום ערכים חברתיים ראשוניים שהוא משני להם. תאצ'ריזם הוא שעבוד של כל הערכים האחרים לשוק החופשי".

ואיך התאצ'ריזם מכרסם בנו, איפה הוא בא לידי ביטוי?

"ישראל היא מקום שמפריט עצמו לדעת, בכל דבר ועניין. הפרטה היא מלת הקסם. הכל עומד למכירה, לרבות החינוך, בתי סוהר, שירותי רפואה וכל מה שהאנושות בעידן המודרנה הפקידה בידי המדינה והריבון. גם את האוניברסיטאות רוצים להפריט, כי מה לעזאזל צריך ללמוד אשורית עתיקה וספרות?! תיכנס היום לאוניברסיטאות ותראה את העליבות שבה שרויים מדעי הרוח. תראה כיצד הוסרה העטרה מהפילוסופיה ומההיסטוריה כענפים מרכזיים בהוויית הדעת. איך תרבות הניהול ומה שנגזר ממנה מתחילה להתפשט כמו תא ממאיר המחסל לאט לאט את כל התאים האחרים ותיווכח לדעת עד כמה נקלה הפונקציונליזם הפושט בחיינו. שהרי, מלבד ניהול יעיל, מה יש לעשות בחברה שהתפרקה מכל דבר אחר?

" הטענה שלי היא שאין יחסי הון-שלטון, כי יחסי הון-שלטון, כפי שהם מוגדרים על ידי משפטנים, זו הגדרה גסה ופשטנית. היא מניחה שני מרחבים שונים זה מזה, שנעים זה לקראת זה ונפגשים במקומות שהחיבור ביניהם הוא חיבור שלילי, לפי אינטרפרטציה אחת, ואם תשאל את עו"ד רם כספי הוא יגיד לך שזה חיבור חיובי. הגישה הזאת היא גישה פשטנית ולא נכונה. אין יותר שלטון. ההון הוא השלטון. ההון שולט בכל מרחבי ההוויה, הוא זורם בתוך כל הנימים הנסתרים של החברה".

" למה השבר שאתה מתאר לא הוביל להתקוממות עד כה?

"הפוסט-מודרניזם הוא רוצח שקט. הוא מאכל כל דבר אחר בלי ייסורים. הוא מעניק לך סיפוקים מידיים, עולם דיוניסי הדוניסטי. הוא מבטיח לך עלייה מתמדת ברמת החיים, הוא מציב לך את אשליית ההזדמנות השווה שלפיה כל אחד יכול להשתתף בחגיגת הממון. מה מבקש ממך האל הדיוניסי? הוא לא מבקש ממך כלום מלבד נשמתך, נפשך. הוא הקול המצייץ של השטן".

ראיון נוסף מעניין שנערך ב"דה מארקר" עם פרופ' אוריאל פרוקצ'יה, ממנסחיו של חוק החברות החדש, על שחיתות שכר הבכירים בתאגידים כלכליים.

"חלפו שנתיים מאז הסערה סביב שכר המנהלים בבנקים. האם ראית התפתחויות חיוביות בתחום זה?

"לא. אני רואה רק הרעה. ב-2007 התחלנו לראות גם הפסדים בתוצאות הכספיות של החברות, ולא רק רווחים. חלק מההפסדים נובעים ממדיניות וטעויות שנעשו קודם. בנק הפועלים הוא דוגמה חזקה להרעה בתוצאות בגלל טעויות שנעשו בעבר בהשקעה במכשירים פיננסיים, אבל כל מערכת הבנקאות הראתה תוצאות פחות טובות. בלאומי אמנם חגגו, אבל הרווח שלהם גם ירד. ועוד לא ראינו את הסוף. תוצאות המשבר העולמי יתבררו רק ב-2008 או ב-2009 ולכן זה מחריף את הביקורת. ברור שהבונוסים וההטבות האדירות שניתנו בזמנו למנהלים לא היו מוצדקים ואין כל סיבה לתת הטבות עכשיו".

אתה חושב שמנהלי הבנקים צריכים להחזיר בונוסים?

"אילו היתה שיטה אידיאלית היו דורשים מהם להחזיר בונוסים מהעבר. אבל כיום זהו ברז בכיוון אחד והם לא מחזירים כלום. אנחנו משלמים את הרווחים האלה של הבנקים. הריביות והעמלות גבוהות מדי. המשכורת בבנקים יותר מהוגנות, אבל למה מגיע למנהלים בונוס כשיש ירידה חדה ברווחיות? זה מראה שבעצם לא קיים קשר אמיתי בין שכר לביצועים, כפי שטוענים מחקרים".

אז מה אפשר לעשות?

"אני חוזר ואומר כמו תיבת נגינה שהתקלקלה: לא תהיה תרופה לפגע הרע הזה עד שיוגשו תביעות. השכר אמנם מאושר באופן מאוד מוקפד בגופים המוסמכים לאישור עסקות בחברה, אך זהו תנאי אחד בלבד. לפי החוק, התנאי השני הוא שעסקות יהיו לטובת החברה. אם הן אינן לטובת החברה, מדובר בהפרת אמונים של המאשר ושל המקבל. ראינו בעבר שהיו מהומות. אני מקווה שהשנה נראה יותר תביעות.

"עושקים את הציבור. זה כספו של הציבור ואין כל סיבה להטבות בסדר גודל כזה. אני לא פוריטני ולא הצעתי שישתכרו שכר נמוך, אך יש הבדל בין שכר גבוה לבין השכר האדיר שהם מקבלים. בחלק גדול מהמקרים השכר משתלם לבעלי השליטה עצמם. הם עצמם מקבלים את השכר ואין עליהם שום מגבלה. בשני המקרים התרופה של בעלי המניות היא להגיש תביעה נגזרת (תביעה של בעל מניות בשם החברה על עוול שנגרם לחברה)".

בעיתון "וושינגטון פוסט" מאמר מקיף מאד ומפורט על "כלכלת הרעב" על הסיבות והמשמעות של עליית מחירי המזון בעולם, למרות שלא חייבים להסכים עם הפתרון המוצע של מתן חירות מוחלטת לכוחות השוק לקבוע את מחירי המזון.

וב"גארדיאן" מאמר של Charlie Beckett, על מודל חדש של עיתונות. על פתיחת הליך ייצור התקשורת בכל שלבי ייצור לקהל הרחב. לדעת בקט הטכנולוגיות החדשות הופכות את האזרחים למקור מרכזי של יצירת מידע עיתונאי - קטעי וידאו שאפשר לצלם באפשרות טלפונים סללוריים, קטעי וידיאו ב YouTube, ובלוגים המשמשים מקור מידע וכלבי שמירה של התקשורת המסורתית. מכך נובע לדעתו שחופש העיתונות אינו צריך להיות מוגבל רק לעיתונאים שזה מקצועם, אלא הוא צריך לחול ולהגן גם על אזרחים המשתתפים ביצירת מידע ושיח ציבורי.

האחד במאי חג הפועלים איבד מזוהרו בשל ההצלחה הכלכלית, כביכול, שמייתרת את הצורך במאבקים חברתיים בכלל ומאבקי עובדים בפרט. מה לעשות שהאוטופיה של הכלכלה הקפיטליסטית אינה אלא אוטופיה ומצבם של עובדים רבים הן במדינות העשירות והעיקר בעניות רע עד מזוויע. כחצי מהעובדים בעולם משתכרים עד שני דולר ליום, מעל 800 מיליון בני אדם חיים מפחות מדולר ליום. המשבר הכלכלי הנוכחי המלווה בעלייה גדולה במיוחד במחירי המזון יוסיפו עוד 100 מיליון עניים בעולם.

בשנותיה הראשונות של המדינה האחד במאי היה חג כללי ממסדי שבו השתתפו ראשי המדינה. במשך השנים האחד במאי נעלם כמעט לחלוטין מלוח השנה ונחשב לשריד אנכרוניסטי של עידן אחר. בשנים האחרונות יש עניין גובר בפעילות באחד במאי. השנה מתקיימים מספר אירועים נפרדים, חלקם באותה עיר. למשל, בתל אביב יערכו שני אירועים האחד, שמאורגן על ידי מען ברחבת הסינמטק בתל אביב, והשני, תהלוכה משכונת פלורנטין לרחבת הבנקים ברוטשילד, גם בירושלים גם תתקיים תהלוכה שתצעד מכיכר ציון למשרד ראש הממשלה. בנוסף ישנם מספר אירועים שמאורגנים על ידי מק"י וחד"ש ברחבי הארץ בעיקר בישובים ערביים.

אין תחליף למאבק למען חברה צודקת בקואליציה רחבה ככל שניתן, מאבקי עובדים כיום הם מאבקים שחייבים להיות משולבים וכחלק ממאבק חברתי כולל. במקום כמה אירועים באותו מקום רצוי שתתקיים הפגנה אחת גדולה שתראה שקואליציה כזאת כבר כאן. בכדי להיאבק בהון ובשלטון, ביחד ולחוד, יש צורך בהתארגנות שתהיה מקיפה מספיק כדי לשנות משהו בתודעה ובהוויה של כולם.

אתמול פרסם מרכז אדווה דו"ח העוסק בחלוקת עוגת ההכנסה הלאומית בין עובדים למעסיקים. חשיבות הדו"ח אינה מוטלת בספק, כיון שיש בו חיבור בין נושאים שרבים מנסים להתעלם מהם, בעיקר אלו העוסקים בכלכלה. הפרסום עוסק בפרוט גם בשכר ופערי שכר, אחד הגורמים המרכזיים לעליה באי השוויון וצמיחת מעמד העובדים העניים.

כיון שאתמול דיברו בדו"ח הן באמצעי התקשורת האלקטרוניים והן הכתובים (YNET, בהארץ), מצאתי לנכון להתייחס למספר נתונים שנכתב עליהם מעט או בכלל לא. במגזר העסקי, למשל, חלקם של השכירים קטן מאשר בממוצע הכללי, 57% לעומת 61% באותו מגזר בשנת 2000, ו-62% בהכנסה הלאומית הכוללת. נתון מעניין נוסף עוסק בתמורה ליחידת תוצר, בעוד ישנה עליה מתונה בשכר לשכר עבודה, התמורה ליחידת תוצר נמוכה משמעותית מזו שהייתה בשנת 2000, מעל ל-6%. בשנת 2007 ישנה עליה מסוימת בתמורה לעומת השנה הקודמת, כ-2.5%.

נתון נוסף שמוזכר גם בעיתונות מתייחס להתפלגות השכר במשק. בדרך כלל מדברים על השכר הממוצע, אבל במקום שבו אי השוויון גדול חשוב לחזור ולהזכיר את השכר החציוני שבישראל הוא 5273 שקל לחודש עליה של 5 שקלים לעומת 2005. חצי מהאוכלוסיה משתכר שכר הנמוך מהשכר הנמוך הזה. כאשר בודקים שכר בענפים השונים מוצאים שרק בתעשייה ירד מספרם של אלו המשתכרים שכר נמוך (חצי משהכר הממוצע) מ-34.4% ל-24.7%. ביתר הענפים שיעור אלו המשתכרים שכר נמוך ירד מעט, במסחר ושירותי אוכל, בנקאות ושירותי עסקיים, ובשירותים ציבוריים, ועלה בחשמל, בינוי ומים, שירותים אחרים ותחבורה. בתחבורה העלייה משמעותית מ-24.1% ל-31.4%, ושיעורם של אלו שמקבלים עד השכר הממוצע עלה מ-56% ל-67.5%, נחשו למה? סביר שזו תוצאתה של ההפרטה המסיבית בתחום הזה.

במקומות בהם אני מסתובב רבים המתלוננים ששכרם נמוך, כאשר דנים במהו השכר הראוי מדברים על משהו כמו 30000 שקל לחודש. אני טוען שמעטים בארץ מקבלים שכר כזה ושכר פרופסורים ודומיהם אינו יכול להיות מנותק מהשכר במשק בכלל. והנה מגלה לנו, ולא בפעם הראשונה, הדו"ח שהשכר ברף התחתון של המאיון העליון (1% מן השכירים) הוא כ-32000 שקל. זכורה גם המפלגה שקראה לעצמה שינוי שטענה שהיא מייצגת את המעמד הבינוני ולדעת אחד מראשיה, פורז, המעמד הזה כולל את אלו ששכרם כשכרם של חברי כנסת. כמובן שהבדלים לאומיים, מגדריים ואתניים קיימים לרוב. כאשר מדובר בשכר גבוה מיוצגות הקבוצות הללו בחסר לעומת ייצוגם הגבוה בין מקבלי ומקבלות השכר הנמוך.  

הייתי יכול להמשיך ולהתייחס לנתונים נוספים, בעיקר, לפרק העוסק במועסקות והמועסקים החדשים, אבל כרגיל קצרה היריעה ועל המתעניינות והמתעניינים לעין בפרסום עצמו.

אין חשש שפטריוטיזם לאומני, אופורטוניזם וחנופה יפגעו במעמדם של אנשי תקשורת. אברי גלעד  שדר, בדרן, מורה רוחני מואר,  שמאלני שהתפכח ולוחם דגול למען איכות הסביבה וזכויות העם הטיבטי, מתפרנס מזה לא רע בשנים האחרונות.

שתי זוטות המבטאות את רוח הנושבת בימים אלה בתקשורת הישראלית.

"ח"כ ג'מאל זחאלקה מבקש מאברי גלעד להתנצל על שקרא לו "מנוול", בתוכנית הבוקר שלו "העולם הבוקר". גלעד כינה את הח"כ כך ביום חמישי (3 באפריל), ואף חזר על כך פעמיים, לטענת הח"כ. זחאלקה פנה במכתב לנציב תלונות הציבור.

הדבר אירע לאחר שאיתן שוורץ הציג בתוכניתו בערוץ 2 קטע וידיאו שבו נראה חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה (בל"ד) נואם ומתבטא בחריפות נגד המחסומים בשטחים הכבושים. זחאלקה טוען לא רק נגד גלעד, אלא אף קובל על שהילה קורח, המגישה הנוספת של התוכנית שהיתה באולפן, לא הגיבה על מה שהוא מכנה "הכפשה והשמצה" ו"עברה על כך לסדר היום כאילו דבר לא אירע".

אברי גלעד מסר בתגובה: "לאחר שח"כ זחאלקה קרא למתנחלים ,גזע עליון' כלומר, השתמש בטרמינולוגיה מעולם השלטון הנאצי כדי לתאר את המתנחלים, כשהוא לא מכניס למשוואה את הגורם הפעוט, שמי שהביא על עצמו את איסור הנסיעה בכבישים שסביב יהודה ושומרון הם הפלסטינים שהפליאו לרצוח את המתנחלים".

ובגלי צה"ל גילו רגישות דומה.

"לפני שבועיים רואיין ח"כ אחמד טיבי (תע"ל) בתחנת השידור הצבאית בתוכנית "מה בוער". המגיש, העיתונאי רינו צרור, ביקש לדבר עם טיבי על העימות המילולי שהתפתח בינו לבין שרת החוץ, ציפי לבני, בכנס בקטאר. בראשית הראיון נשאל טיבי לתגובתו על דרישתו של ח"כ אביגדור ליברמן להדיחו אותו מהכנסת משום שטען בדוחא כי ישראל מפלה לרעה את אזרחיה הערבים ומיישמת משטר אפרטהייד בשטחים. טיבי השיב כי עמיתו לבית המחוקקים הוא "מהגר פשיסטי", וצרור שאל אותו בתגובה: "למה הקללות האלה?" אלא שטיבי סירב לחזור בו וצרור החליט לקטוע את הראיון".