לכבוד שרי הממשלה,

ערב הדיון בממשלה על הצעת התקציב לשנת 2010-2009 אנו קוראים לך שלא לתת יד לפתרון  מצוקת התקציב באמצעות הקפאת שכר העובדים במגזר הציבורי.

הקפאת שכר שכזאת משולה לפגיעה במעמד הבינוני והנמוך בישראל, שעמו נמנים רוב עובדי המגזר הציבורי. מעמדות אלה הם גם הנפגעים העיקריים מן הקיצוצים הרבים שהוכרזו ביום 6.5.2009.

נזכירך כי העובדים בישראל לא הספיקו ליהנות מגל הצמיחה שידע המשק בשנים 2008-2003. במהלך מרבית העשור האחרון ירד חלקם של העובדים בהכנסה הלאומית, מ-66% ב-2000 ל-62% ב-2008. מדובר בסכומים משמעותיים: ב-2008 עמדה ההכנסה הלאומית של ישראל על 617 מיליארד ₪. אחוז אחד מזה היה 6.16 מיליארד ₪. אילו עמד חלקם של העובדים בעוגה של 2008 על 66%, כפי שהיה בשנת 2000 (ולא על 62%, כפי שהיה בפועל), היו העובדים מקבלים ב-2008, כקבוצה, 24.6 מיליארד ₪ נוספים. לצורך המחשה: אם נחלק את הסכום הזה במספר הכולל של כוח העבודה בישראל - ב-2008, כ-2.957 מיליון (כולל עובדים לא ישראלים) - נמצא, כי באותה שנה עשויים היו כל עובד ועובדת לקבל, בממוצע, תוספת של 8,319 ₪, או כ-693 ₪ לחודש.

עבור המעסיקים, לעומת זאת, העשור הנוכחי היה טוב. אמנם, במהלך משבר האינתיפאדה ירד חלקם בהכנסה הלאומית מ-13% ב-2000 ל-9% ב-2002 אלא שכבר ב-2003 חזר חלקם לרמתו הקודמת ומאז ואילך הוא המשיך לגדול וב-2008 הוא עמד על 15% - גבוה יותר מאשר ב-2000.

גם הסכומים הכספיים מצביעים על האי שוויון בהתחלקות ההכנסה הלאומית: בין 2000 ל-2008 גדלה ההכנסה הלאומית ב-26%, חלקם של המעסיקים ב-47% וחלקם של העובדים ב-19% בלבד.

והנה עתה, בזמן שהממשלה, בידה האחת, מבקשת מההסתדרות להסכים להקפאת שכר, בידה השנייה היא מציעה למעסיקים הפחתת מסים – על אף ההתנגדות של בנק ישראל, על אף שטובי הכלכלנים בעולם חולקים על מדיניות שכזאת בעת הזאת ועל אף שבארצות המערב דווקא מעלים מסים, בייחוד על עשירים. לא זו בלבד שהממשלה דבקה בהשלמת תכנית הפחתת המסים שהחלה ב-2003 אלא שהיא מבקשת להנהיג הפחתה נוספת במסגרת תכנית לשנים 2017-2010.

נזכיר כי הפחתת המסים שהחלה ב-2003 גרעה כבר סכום מצטבר של כ-36 מיליארד ש"ח מהכנסות המדינה בשנים 2009-2003. נזכיר עוד כי אותה הפחתה היטיבה מאוד עם העשירונים הגבוהים: היא הוסיפה סכום שנתי של 41,000 ש"ח להכנסתו של שכיר בעשירון העליון וסכום שנתי של 78,000 ש"ח לשכיר במאון העליון. זאת, לעומת מספר אלפי ש"ח שנוספו לעשירונים 4 עד 6.

דרך אתר "קדמה" הגעתי למאמרו של ניב גורדון בעיתון הבריטי "גארדיאן" על עזרא נאווי, שאם לא תתעורר מחאה ציבורית יישלח לכלא בעוד חודשיים. "הפשע החמור" של נאווי הוא ניסיון לחסום בולדוזר צבאי שעמד להרוס את בתיהם של פלסטינים בדווים החיים בפחונים עלובים ללא חשמל, מים ותנאים בסיסיים באום אל חיר בדרום הר חברון. תושבים אלו סובלים באופן מתמיד מהצקות של מתנחלים יהודים, שבתמיכת שקטה של הצבא, שכפי שכותב גורדון, מנסים לגרום להם לעזוב את בתיהם ולהסתלק מהאזור.

על מנת לעמוד מקרוב על פשעו החמור של נאווי צריך לצפות בסרטון הבא המתאר את השתלשלות הארוע, הסרטון הוא חלק מסרטו המצוין של הבמאי ניסים מוסק,  "האזרח נאווי". עזרא נאווי הוא האיש עם המעיל הירוק. מעניין לצפות גם בתגובת החיילים. כאמור בית משפט ישראלי הרשיע את נאווי באשמת תקיפה ובחודש יולי הקרוב נאווי אמור להשלח לכלא.

ניסים מוסק כותב:

עזרא נאווי יישלח לכלא! מדוע? משום שעזרא הורשע בתקיפת שוטרים . לשופטת שקבעה כך, אין מרגע זה ואילך שיקול דעת, המאפשר לעזרא לרצות עונש שלא בבית הסוהר.החוק קובע כי יוטל עונש מאסר, ודומה כי המינימום הוא שלושה חודשים בפועל.כמובן שהשופטת רשאית לקצוב עונש חמור יותר.

מדובר באירוע שכיח למדי בדרום הר חברון: הריסת בתים. כוחות גדולים של צבא ומג''ב הגיעו לפני כשנתיים לישוב אום-אל-חיר והרסו באמצעות דחפורים , פחונים ארעיים ועלובים ,הראויים בקושי למגורי צאן.

עזרא נאווי, לוחם חברתי ידוע, הגיע למקום כדי למחות, בטענה כי בפחונים אין משום סכנה לביטחון המדינה.האירוע כולו תועד וצולם. את מקצתו הערוכה אפשר לראות בקישור.
בחומר הגלם המצולם אפשר לראות בבירור כי עזרא רץ אל תוך הפחון בשלבי ההריסה, ובכך גרם לעיכוב ההריסה. בשום שלב מן השלבים, והכל כאמור מצולם, עזרא לא תקף שום איש מאנשי כוחות הביטחון. הוא נגרר בגסות ונאזק.
על אף כל האמור לעיל, השופטת הרשיעה את עזרא בתקיפת שוטרים.
עובדה תמוהה נוספת בלשון המעטה, היא כי בסוף דברי הכרעת הדין, דורש בית המשפט נוכחות של מתורגמן לשפה הערבית, בעת השמעת גזר-הדין. עזרא נאווי, אין צורך לומר, דובר עברית רהוטה.

עזרא נאווי ,בעצם מהותו ואופיו, מערער על כל הסטיגמות והסטריאוטיפים המוצמדים תדיר למזרחים באשר הם.
עזרא שרברב במקצועו, הומוסקסואל מוצהר, איש שמאל מובהק (לא מן השמאל התעשייתי והמאוס של מצוות אנשים מלומדה), עושה לילות כימים למען ערביי הר חברון, המנושלים מבתיהם ומאדמותיהם . ראוי להזכיר כי מדובר באוכלוסיה הענייה ביותר בקרב הפלשתינים. עזרא מערער על ההגמוניה האשכנזית שקיבעה את תודעתם (גם של מזרחים רבים) בדבר הסוגיה: כיצד אמור לנהוג מזרחי מן השורה. 

שוב אנחנו בתקופת התקציב בתקופה שבה שקר, כזב, הטעייה, רמייה ומדיניות כלכלית קלוקלת שולטים בדיון. השחקנים משחקים את המשחק שתוצאותיו ישפיעו, כמעט כרגיל לרעה, על חייהם של רבים. כמו משחק שחמט שבו כלי המשחק הם בני אדם.

כדי שתבינו איפה אתם חיים כדאי שתקראו את הראיון עם הקיבוצניק לשעבר, הפרופסור לכלכלה והיועץ של שר האוצר בהווה עומר מואב. בדיבור שאמור להיות מדעי ומקצועי שוב מופיעים השחקנים הראשיים שבעטיים מצבנו קשה, החרדים, הערבים וועדי עובדים. בלעדי אלה מצבנו היה טוב בהרבה. כי אלו רק מזיקים ופוגעים ובלעדיהם הכל היה טוב.

וכך אומר המומחה כאשר נשאל לגבי ועדי עובדים: "כן, שלי (חברת הכנסת) אמרה שאני מתנגד לוועדי עובדים. זה לא נכון. אני מתנגד לכוח שיש להם. אני טוען שככל שארגוני העובדים חזקים, יש בעיה קשה יותר ביצירת מקומות עבודה חדשים. הכוח שלהם פוגע בחלשים. השכל לא תופש - הרי איך ולמי זה עוזר שעובדי חברת חשמל כל כך חזקים? איך זה עוזר למוכי הגורל ולמסכנים? אין מנגנון שמסביר את זה, אבל יש מחקרים שמראים איך זה פוגע: בסופו של דבר, חוסר היעילות והשכר המופרז בחברת חשמל מתגלגלים לצרכנים ולחלשים". כאילו מישהו היה אומר אני לא מתנגד לכך שיש עשירים אלא רק לזה שיש להם כסף. זה מראה שהדובר לא מבין דבר וחצי דבר ביחסי עבודה, מטרם קיומם של ועדי עובדים זה שיהיה להם כח וכח רב כדי שיוכלו למלא את משימתם להגן על העובדים.

לא רק זאת בנונשלנטיות הוא טוען שאין שמנגנון שמסביר כיצד איגודי העובדים עוזרים לחלשים. זה בגלל שהוא נתקע בשלב של לימוד התיאוריה הכלכלית בלי להתעמק בספרות שעוסקת ישירות בנושא. במדינות בהם איגודי עובדים חזקים, אי השוויון קטן יותר, העוני קטן יותר והמדיניות הכלכלית היא הפוכה למדיניות שבה דוגל המומחה.  מה שמצחיק שכדי להוכיח את הנקודה שלו הוא מביא את הדוגמה של דנמרק כמדינה שבה האיגודים חלשים ושוק העבודה גמיש, כך שאפשר לפטר עובדים.

בהמשך לפסקה הקודמת שלו הוא אומר: "דנמרק היא אולי המדינה הסוציאל-דמוקרטית הכי גדולה. יש בה מיסוי גבוה, עוני נמוך, שוויון, חינוך ובריאות - ושם אפשר לפטר. זה בשונה מצרפת, שבה אפילו בסקטור הפרטי יש קביעות בעבודה בתוך זמן קצר. אפשר לראות את השוני בהצלחת שתי הכלכלות האלו. זה לא שאין בדנמרק ועדים, כמעט כולם מאוגדים, אבל יש הבדל: אין הסכמים קיבוציים ואפשר לפטר עובדים. הממשלה פרשה רשת ביטחון של הכשרה מקצועית ודמי אבטלה. היו אמנם כמה פרצות, אבל סגרו אותן. כיום דנמרק נהנית משיעורי אבטלה נמוכים, ואף שקיימת סכנת פיטורים התושבים הדנים מעידים בסקרים על ביטחון תעסוקתי. למה? כי קל למצוא שם עבודה. במקומות שנשלטים על ידי ועדי עובדים אין תחלופה, ולכן קשה לך למצוא עבודה אם אתה לא מחובר לוועד חזק. ועדי עובדים פוגעים במובטלים". הבנתי בדנמרק אין הסכמים קיבוציים, אם זו הייתה בדיחה הייתי צוחק. לקחת משהו אחד מתוך מערכת שלמה של מדיניות ולקבוע שהוא הקובע את התוצאות זו פשוט חוסר הבנה.

 אני מוכן בשתי ידיים לאמץ אץ המדיניות הדנית, רק ששם נטל המס מהתוצר הוא בסביבות 50%, בישראל פחות מ-34%. אל תשכחו שאותו מומחה הוא בעד הורדת נטל המס בישראל. כמו כן הוצאות הממשלה בדנמרק גבוהות כ-50% אחוז מהתוצר בישראל כ-45% מהתוצר (בניכוי הפרש הוצאות הביטחון ההוצאה כאן היא בסביבות 40% מהתוצר), והמומחה הנ"ל מבקש לקצץ בהוצאות הממשלה.

תוכנית שוק העבודה הדנית קרוייה FLEXICURITY, נכון שבתנאים מסוימים קל שם לפטר אבל העובדים שם בניגוד לכאן נהנים מרשת ביטחון אקטיבית ופאסיבית שבישראל לא קיימת (ראו ההצעות לקיצוץ דמי האבטלה), הוצאות הממשלה הדנית לנושא הם בין 4-5% מהתוצר בין 20 ל-30 מיליארד שקל בדומה לתקציב החינוך בישראל. אבל זה מה שעושים כלכלנים שיודעים הכל והם מדעיים ומקצוענים ומרשים לעצמם לזרוק דוגמאות שהידע שלהם לגביהן לוקה בחסר במקרה הטוב ומטעה במקרה הרע.

במקום להתעכב בדבריו של המומחה הנ"ל הרבה יותר מחכים לקרוא את מאמרו של קרוגמן על כך שנראה שלאחר המשבר לא יהיו כנראה ממש שינויים בדרך בה שוק ההון יפעל. או מאמרו של נתן זהבי שבלי להיות מומחה אומר דברים שרוב המומחים הכלכליים בישראל אף פעם לא ידעו.   

בשבוע שעבר התפרסמה תגובתו של דורון ברוש לנאום שנשאה חברת מועצת העיר יעל בן-יפת ערב חגיגות המאה של העיר, בתביעתה לתיקון העוולות שנעשו בשכונות הדרום לאורך השנים. בסופה של ההצעה לסדר מנתה בן- יפת מספר הצעות אופרטיביות לשינוי, ועוררה בראש העיר זעם היסטרי.

על טענותיה המנומקות של בן-יפת הגיב ברוש כאחרון הטוקבקיסטים בשלבו רטוריקה זולה עם חוסר הבנה של התהליכים העירוניים והאינטרסים הכלכליים, השבטיים והפרסונאליים המניעים אותם. להבנתנו היה זה הרפלקס המותנה והמקובל במחוזותינו שמופעל  כנגד כל טיעון המאזכר בהטיות שונות את מילת הטאבו הנוראית -  מזרחים!

ברוש מציג את בן- יפת גם כחובשת "את מצנפת חברת הקשת הדמוקרטית המזרחית", ואם כי יכול היה להשתמש במילה המקובלת "כובע", הוא בחר במושג השאוב מעולמן הסמלי של מכשפות וכתות, דווקא. עוד ביקש ברוש לתאר את פועלה של בן- יפת בצרוף המזלזל "קריירה שמנמנה", ובכך לשוות לשליחותה הציבורית המסורה – בהתנדבות גמורה – נופך אופורטוניסטי של שררה, ולקינוח הגדיל והסה בה: "שקט נשמה. שבי בצד" – דרכו  המנומסת לומר: "סתמי, יא פרחה".

 התקשטותו המילולית הוולגרית לא  נועדה אלא לכסות על דלות טיעוניו. מי שמסנגר כיום על 'העיר הלבנה' רק מפני שרוב המבנים שלה "טויחו בלבן הנוח לספיגת קרני שמש הקיץ העזה", מעיד אלא על עצמו כמקרה מצער של בערות וחוסר יכולת הפשטה. שהרי המושג 'עיר לבנה' מאגד בתוכו ביקורת חברתית רחבה ומשמעותו חורגת בהרבה מצבעם הקונקרטי של בתים. יואיל להפנות עצמו ברוש אל ספרו של הארכיטקט רוטברד "עיר לבנה, עיר שחורה", אז יבין שאפילו האליטות האשכנזיות כבר אימצו את הביקורת המזרחית והן עושות בה שימושים מתוחכמים- יותר או פחות- בעוד הוא נאחז, עדיין, בקלישאות נבובות המנטרלות כל אפשרות לדיון מהותי.

ברוש יוצא נגד "השתלטותם" של זמרים מזרחים על התרבות ונחרד לנוכח טקסטים ש "כל הארץ עומדת לכבודם ומנענעת את התחת".  "סבא שלי ז"ל לא התלונן אף פעם על שכבר לא שומעים את ביצועו הנהדר ברוסית של ליאוניד אוטיוסוב לרומנסה הרכה והישנה" הוא מתרפק, ומכביד עלינו למחול על השפעתה המכרעת של המוסיקה הרוסית על צאצאתה הישראלית.

 דחילק ברוש, סבא שלך סבל מחסכים אקוסטיים? מה עם להקות העגורים שלא פוסקות לחוג מעל ראשינו בתרגומיהם של יונתן, שבתאי ואחרים לניגונים סובייטיים. איפה הייתה סבתא שלך כשפימפמו ברדיו את "סבלי הוולגה", "על גדות הדנייפר" כש"שאון התותחים נדם", מעת לעת, בין המלחמות העקובות של האליטות עם הפלסטינים והמזרחים? איפה הם היו? בהופעה של מקהלת הצבא האדום בהיכל התרבות, או במשכן לאמנויות הבמה, היכן שנענועי ישבנים בכסות חאקי וגופיות צחות נקראים מחול מודרני והם עתירי תקציבים ועטורי פרסים. או אולי אתה מעדיף את הסאונד השמימי של: "הוא פשוט שריונר / לא פחות ולא יותר / קצת נחמד קצת נבזה" . . וכדומה וכדוחה. אין ספק שבהשוואה ל"זבל" המזרחי מדובר כאן בליטורגיקה גריגוריאנית.

אולי במקום לתקוף את בן יפת שצעדה בראש קבוצת פמיניסטיות מקיוסק לקיוסק בלב תל- אביב כדי לאסוף את "סקסימו" ו"בננה" לתוך פחי אשפה, במקום להכות בלשונך הרפויה והמתלקקת את מי שניסחה והגישה לחולדאי את ההצעה ל"קוד אתי פמיניסטי לעיר", צא אל פתחי המועדונים וראה את הסלקציות, עצור מול מכוני הליווי ובקש מהנשים הכלואות  לספר על מאמציהן של יעל וחברותיה למגר את הזנות. לך לכרם התימנים וצא אל השווקים ושאל את וותיקי העיר אשר ליבנו את הלבנים והגישום, ואחר- כך בתהליך הלבנת נווה צדק הם גורשו והתביישו. כתוב על זה ודרוש לאמת. הרף גבוה מדי עבורך? התחל בוויקיפדיה. למד וצא. 

כאשר החליטה הממשלה על מסגרת התקציב וקיצוצי התקציב הנדרשים לא נראה היה שזה מעורר יותר מידי תשומת לב. אבל הבוקר כאשר פורסמו הקיצוצים הנדרשים פתאום קמה מהומה. מה עוד פעם פוגעים בחלשים או עניים או מוחלשים? למה ציפיתם?

כמעט 25 שנים מאז שמדינת ישראל החליטה לעלות על העגלה המקרטעת של הנאו-ליברליזם, כמעט עשור שבו יש קיצוצי תקציב מתמידים בשירותים חברתיים, אז מה מפתיע כאשר יש עוד תוכנית שבליבה קיצוצים במה שאסור לקצץ בו. קצבאות הילדים קוצצו ב-40% משנת 2001, עכשיו אמורות הקצבאות לילד השני, השליש והרביעי לעלות במעט, אלא שגם העלאה זו נחשבת למותרות ולכן יש למסות אותה ב-10%, כיון שעבור הילד הראשון לא מקבלים העלאה אזי מעתה קצבת הילד הראשון תפחת ב-10%.

מבקר המדינה בדו"ח שפורסם אתמול דן במצב מערכת הרפואה, בעיקר במחסור ההולך וגובר ברופאים ואחיות. זאת אומרת שיש צורך בהשקעה בכדי שמערכת הבריאות תתפקד כהלכה שלא יבוטלו טיפולים בשל מחסור במרדימים, למשל. אלא שקובעי המדיניות הכלכלית, הקוסם מרחוב עזה והפילוסוף נושא הכלים חושבים שיש להעלות את המחיר של יום אשפוז, למשל, כל יום אשפוז יעלה 50 שקלים ובכך נחסוך 80 מיליון שקל. האם זה קשור? לא ממש אבל כידוע ביטוח הבריאות הממלכתי הוא לצנינים בעיני אבירי השוק והם עושים את כל שלעיל ידם בכדי לבטל אותו באמצעות קיצוץ מתמיד בתקציב הציבורי.

לא מזמן החליטה הממשלה להקל על מקבלי דמי אבטלה, אבל הבטלנים הללו כבר עולים לנו על העצבים, אז בואו נשנה את ההחלטה ונפחית דווקא את הזכאות. שנים כבר מדברים על מס הכנסה שלילי כאחד הדברים החשובים לשמש כתמריץ לעבודה. אפילו המשנה לראש הממשלה הציע הצעת חוק בנושא, אז הציע. אין כסף ולכן לא תורחב התוכנית לכל הארץ.

ואילו רק דוגמאות בודדות מהמסמך בן 65 העמודים המתווסף למסמך עב הכרס  של חוק ההסדרים. אבל אין טעם לדון בפרטים כיון שדיון בפרטים מראש מאפשר לקובעי המדיניות הכלכלית לשחק במשחק אותו הם אוהבים. המשחק שבו מעבירים כסף מצד לצד ובסוף הציבור מפסיד ובעיקר הציבור שיש לו פחות. כל השרים שהצביע בעד ונגד מסגרת התקציב היו צריכים לדרוש שגם מנכ"ל שרות התעסוקה, גם משרד הרווחה בכלל, גם הביטוח הלאומי, גם משרד החינוך וגם משרד הבריאות יציגו את העמדות שלהם בכדי שהשרים המכובדים יבינו מה המשמעות של הקביעות שלהם. אבל השרים מעדיפים כנראה לא לעשות זאת, לצעוק חמס בתקשורת ולהמשיך לעשות דברים לא חשובים כדי לשמור על מקומם.

מצד שני גם בתקשורת יושבים אנשים שלא מבינים או לא רוצים להבין מה המשמעות של ההחלטות הכלכליות. ואני לא מדבר על כת המאמינים ההולכת וקטנה שמאמינה בקיצוצים כמנגנון שיאפשר לשוק לפרוח. גם הציבור מתגלה במערומיו, מה חשבתם שיקרה אחרי הבחירות שנתניהו ישנה חברבורותיו, שליברמן יהפוך לסוציאליסט, שאלי ישי יתגלה כמאור הגולה בנושאים החברתיים, שברק החכם באדם בעיני עצמו יעשה משהו מועיל לשם שינוי? אם כן אז על תתפלאו ואם לא אז יש לכם בעיה עמוקה יותר.

האגודה לזכויות האזרח והתוכנית למשפט ורווחה באוניברסיטת תל אביב פירסמו היום נייר עמדה הסוקר את המדיניות הקיימת כלפי חסרי הבית בישראל. בנייר העמדה מוצגות הבעיות המרכזיות במדיניות, אשר בגינן מופרות זכויות האדם של חסרי הבית. כמו כן, בנייר העמדה הצעה לגיבוש מדיניות חדשה.

הכנס

ביום חמישי הזה, 7.5.09, בשעה 12:00 ייערך כנס בנושא בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. הכנס, שאורגן בסיוע מרכז מינרבה לזכויות אדם, יעסוק בנושאים שהעלינו בנייר העמדה, על ידי שורה של מומחים בתחום ונציגי הרשויות. לאחר המושבים יוקרן סרטו של קן לאוץ', Catthy Come Home ויתקיים עליו דיון. הסרט עורר דיון חריף בסוגיית חסרי הבית בבריטניה.

הכניסה לכנס חופשית, אך נודה על אישור הגעה במייל לכתובת - RuthiW@tauex.tau.ac.il

הפרטים המלאים של הכנס: http://www.acri.org.il/pdf/homelessness.pdf

נייר העמדה

נייר העמדה כולל רקע על חסרות בית, וסקירה השוואתית של הנעשה בתחום זה במדינות אחרות.

הסוגיות בהן אנו מתמקדים בנייר העמדה הן:

·        הגדרה של חסר בית ביחס להגדרה של "דר רחוב"

·        חלוקת האחריות לטיפול בחסרי הבית בין הרשויות

·        המדיניות הקיימת ביחס לזכויות האדם של חסרי הבית

·        המחסור בנתונים, וטיבם של הנתונים הקיימים

·        היעדרה של מדיניות מניעה

·        מערך המקלטים ודיור החירום

·        יוזמות לפינוי בכפיה של חסרי בית

·        פתרונות הדיור השונים שניתנים לחסרי בית

 נייר העמדה: http://www.acri.org.il/pdf/homeless.pdf

התקציר: http://www.acri.org.il/pdf/homeless-summary.pdf

השביתה של הפרולטריון האקדמי באוניברסיטה הפתוחה, הכולל את מרכזי ההוראה והמנחים, נמשכת. זהו דיווח של נציגי הסגל האקדמי, שחבריו וחברותיו חברים בארגון העובדים "כוח לעובדים", על שהתרחש בישיבת ועדת הכספים שהתקיימה היום.

הנדון: עדכון מוועדת הכספים היום

1.      לפני מספר שעות התקיים דיון שני בעניינינו בועדת הכספים בכנסת. בישיבה ננזפו נציגי ההנהלה באופן חמור על ידי חברי הוועדה. חברי הוועדה מתחו ביקורת קשה על התנהלות הנהלת האוניברסיטה:

ח"כ דב חנין אמר: "לא ייתכן שהנהלת מוסד ציבורי נמנעת במשך 10 ימים מניהול משא ומתן בעוד המוסד כולו בשביתה, התנהגות ההנהלה מצביעה על נסיון לשבור את השביתה וכאן בוועדת הכספים של הכנסת לא ניתן לזה לעבור";

חבר הכנסת פיניאן הוסיף: "אין אף מוסד אקדמי המעסיק בצורה כזו, העובדים שלכם מועסקים בתנאי עבדות";

חברת הכנסת שלי יחימוביץ' הוסיפה כי: "זוהי העבדות המודרנית, כאשר גם אקדמאים מפוטרים כל ארבעה חודשים ומועסקים ללא תנאים סוציאליים";

ח"כ יעקב אדרי אמר "כמו כל הנהלה, הנהלת האו"פ חוששת מהתארגנות העובדים ולא רוצה איגוד- גישה זו לא תקבל תמיכה כאן".

2.      זהו הדיון השני בוועדת הכספים בכנסת הנערך בכדי למצוא פתרון לסכסוך ולמשבר ביחסי העבודה באו"פ. לצערנו, גם היום כמו בדיון הקודם לא כיבדה נשיאת האוניברסיטה הפתוחה הפרופ' חגית מסר-ירון את הוועדה בנוכחותה על אף שהוזמנה לדיון. ח"כ מרינה סולודקין אמרה "הנשיאה לא מדברת והיא עושה טעות, היא מקבלת כסף כדי לעמוד בראש המוסד, אם היא לא מעורבת בפתרון היא לא מתפקדת" יו"ר ועדת הכספים ח"כ הרב גפני הצטרף לדברים ביוזמה משלו ואמר "אני מזמן לפגישה במשרדי את נשיאת האוניברסיטה הפתוחה, ללבן את הדברים עם נציגי העובדים, כמובן שאפנה גם לשר החינוך לערבו בנושא".

3.      פעם נוספת באה ביקורת ציבורית נוקבת על התנהלות ההנהלה בסכסוך הנוכחי. אנו מקווים, ורוצים להאמין, שההנהלה תפנים את הדברים ותיכנס למו"מ אינטנסיבי ועיניני לשיפור תנאי העסקה של  סגל ההוראה באוניברסיטה. 

השבוע חגגו ב"מדיסון סקוור גרדן" בניו יורק יום הולדת לזמר העם והמחאה פיט סיגר שהגיע לגיל 90.   רבים מזמרי העם והמחאה באו לחגוג איתו:  ג'ון באאז, ארלו גטרי ברוס ספרינגטין, אני דיפרנקו, רופוס ווינרייט, ריצ'י אוונס ורבים אחרים. הם חגגו לא רק את יום הולדתו של פיט סיגר אלא גם ניצחון פוליטי, את נצחון בחירת ברק אובמה לנשיא ארצות הברית, כפי שביטאה זאת הזמרת אני דיפרנקו בגרסה עדכנית לשיר Which Side Are You On? , "ישנם עכשיו אנשים בוושינגטון שאכפת להם מאיתנו". הנשיא אובמה אף שלח מכתב ברכה לכבוד הארוע.  פיט סיגר ורבים מהזמרים הללו הם חלק ממסורת ארוכה ומרשימה של זמרי מחאה בעלי מעורבות פוליטית שהקדישו את אמנותם למאבק למען זכויות אדם וזכויות האזרח בארצות הברית, למען שוויון, למאבקם של פועלים והתאגדויות עובדים, לפרוז נשק גרעיני וצדק סביבתי. הקונצרט למען פיט סיגר השבוע נערך למען פרויקט שימור נהר ההדסון בניו יורק. הקונצרט לא מופיע עדיין ברשת אולם קיימת הופעה משותפת של פיט סיגר וברוס ספרינגטין מחגיגות ההכתרה לנשיאות של ברק אובמה.

כשאני מאזין וצופה במסורת המוסיקלית הפוליטית העשירה ומעוררת ההשראה הזו, אני תוהה מדוע לא צמחה בישראל מסורת דומה לזו. מדוע המוזיקה הישראלית שמרנית כל כך מבחינה פוליטית. מסורת של מוזיקה מיליטריסטית ולאומנית המגויסת לטובת השלטון והצבא דוגמת מסורת הלהקות הצבאיות, ומסורת מוסיקלית אינדיבידואליסטית נרקיסיסטית על גברים ההולכים לאיבוד שאהובותיהם עזבו אותם לאנחות והם מתחננים לחזרתן. מדוע במוזיקה המתחנפת לטעם הקהל ולשוק המסחרי, לא הצליחה לצמוח קבוצה קטנה ומשמעותית בעלת קול אמנותי, מוסרי, פוליטי ואופוזיציוני ברור. קול שאפשר לשמוע בהפגנות ובפעולות מחאה. קול המעורר השראה.

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פרסמה דו"ח בנושא תלמידים עם צרכים מיוחדים. שיעורם באוכלוסיית התלמידים והתלמידות בחינוך היסודי והעל יסודי הוא 7.4% ובגני הילדים 3.5%. מעניין שככל שהילדים מתבגרים הם בעלי צרכים מיוחדים יותר.

כמו בממצאים רבים על מה שקורה בישראל מתברר שמוצא ומצב כלכלי משפיעים על סיווגם של ילדים כבעלי צרכים מיוחדים. מתברר ש-13.7% מהילדים האתיופים ילידי ישראל מוגדרים כבעלי צרכים מיוחדים, לעומת 4.8% של ילידי ישראל שהוריהם מארה"ב. לא תופתעו לדעת שילידי חו"ל עצמם מצבם טוב יותר מאלו שנולדו בישראל לפחות בין יוצאי ברית המועצות לשעבר ויוצאי אתיופיה. בעוד ש 8.3% מילידי ישראל שמוצאם מברית המועצות לשעבר הם בעלי צרכים מיוחדים 7.1% מיליד ברית המועצות עצמה מוגדרים כך. בקרב ילידי אתיופיה 6.7% מוגדרים כבעלי צרכים מיוחדים, פחות מחצי מאשר ילדי ישראל מאותו מוצא. אילו היית הלשכה בוחנת גם את מוצאם של מזרחים בטוח שהיו מוצאים שאלו בעלי צרכים מיוחדים יותר מהאשכנזים שבינינו. אילו הלמ"ס היה בוחן גם את אלו שהוריהם נולדו בארץ והסבים והסבתות שלהם נולדו בחו"ל גם שם היו מתגלים אותם פערים. כנראה משהו באוויר של ארץ הקודש גורם לכך שמוצא ישפיע עד שילשים וריבעים.

בחמישון הראשון בערך 9% הם בעלי צרכים מיוחדים לעומת כחמישה אחוז בחמישון החמישי. כמה שהכסף מדבר. כאשר בוחנים את השכלת האם מתברר שלאימהות מתחת ל-11 שנות לימוד 10.7% מוגדרים כלקויים במידה כזאת או אחרת לעומת 3.8% כאשר השכלת האם היא מעל ל-16 שנות לימוד.

במדינת ישראל, יותר מאשר במדינות אחרות, צריך להיות עשיר, משכיל ומהמוצא הנכון בכדי ליהנות ממשמני הארץ. אם איתרע מזלכם ואינכם שייכים לקבוצות הללו היה לכם ויש לילדיכם סיכוי גדול להיות מוגדרים כבעלי צרכים מיוחדים ובכך לסמן אתכם ואותם לדורות.

היום הלך לעולמו חבר הקונגרס האמריקאי הרפובליקני ג'ק קמפ. שהיה גם מועמד לסגן נשיא מטעם המפלגה הרפובליקנית ושירת כשר השיכון בתקופת נשיאותו של בוש האב. קמפ היה אחד מאבות מדיניות הפחתת המיסים אותה הוא קידם באגרסיביות, מדיניות שאומצה לאחר מכן על ידי הנשיא רונלד ריגן. המדיניות הזו היטיבה מאד עם עשירי ארצות הברית והייתה אחד מהגורמים המרכזיים להרחבת אי השוויון.

 בעוד שמדינות רבות בעולם מתנערות ממדיניות זו,  בישראל הפכה הפחתת המסים לעקרון דתי ולמרכיב המרכזי של המדיניות הכלכלית של הממשלה הנוכחית ושל ממשלות קודמות.

היום פורסם שהאוצר מתכוון לקצץ ארבעה עשר מיליארד שקלים מתקציב המדינה, קיצוץ שמשמעותו פיטורי אלפי עובדים וקיצוץ דרסטי בשירותים חברתיים כבריאות וחינוך, וכך בעוד הממשלה מכה באזרחים ביד אחת, ביד השנייה היא תזרים, באמצעות הפחתת מסים, כספים לעשירונים העליונים.

על פשיטת הרגל ומופרכות הטענה שקיצוץ במסים גורם לצמיחה כותב הכלכלן ג'ף מדריק בכתב העת המצוין בוסטון ריויו, מדריק מצטט את מחקריו של אחד מהכלכלנים הבולטים ביותר בארצות הברית Peter Lindert.

לינדר, העוסק בהיסטוריה כלכלית ומלמד באוניברסיטת קליפורניה בדיויס, ערך מחקר שפורסם בספרו "Growing Public" שכלל בחינה סטסטיסטית של 18 מדינות לאורך תקופה של 90 שנה ומצא שאין קשר בין צמיחת התוצר הלאומי הגולמי לנפש ותפוקה מצד אחד לבין רמת המסים ושיעור ההוצאה החברתית של אותן מדינות.

לינדרט כותב: "יש קונפליקט דרמטי בין אינטואיציה לבין הראיות, ידוע שמיסים גבוהים והוצאות חברתיות פוגעות בתפוקה, ידוע היטב – אולם הנחה זו חסרת בסיס סטטיסטי והיסטורי".

לינדרט כותב, אם הוצאה של דולר אחד על הוצאות חברתיות מורידות את התוצר הלאומי הגולמי נאמר בשישים סנט, אז כיצד אפשר להסביר את העובדה שמצבן של חלק ממדינות אירופה הוא טוב? הן מוציאות בין 25 ל 35 אחוזים מההכנסה הלאומית שלהם על עניים, קשישים, חולים ומובטלים, מה שעל פי הכלכלנים המתנגדים להתערבות הממשלה היה צריך להוביל לירידה של בין 15 ל 20 אחוזים בתוצר הלאומי הגולמי שלהן, דבר שלא התרחש בפועל.

כלכלנים אחרים שערכו מחקרים דומים לאלו של לינדרט הראו שהטענה המוכרת שמיסים גבוהים פוגעים בתמריץ להשקיע ולעבוד, מוגזמת מאד. קחו למשל את ארצות הברית שבשנת 1912 אמצה חקיקת מיסים ומאז העלתה את שיעור המס שלה במשך חמישים שנה, באותה תקופה היא צמחה הרבה יותר מהר מאשר במאה התשע עשרה שבה לא גבו מס הכנסה כלל.

מחקר נוסף של חתן פרס נובל לכלכלה ג'וזף שטיגליף ופיטר אורצג ממכון ברוקינג, מראה שלהעלאת מסים יש השפעה חיובית רבה יותר מאשר להורדת מסים על צמיחה כלכלת בתקופה של מיתון כלכלי. והנה אתר המציג עשרה טעמים מדוע הורדת מסים אינה תורמת לצמיחה כלכלית.

ואצלנו  אני קורא את המדורים הכלכליים, ולמעט חריגים, אני שומע מקהלת תוכים החוזרת אחר דברי הגורו נתניהו כיצד הורדת מיסים לעשירונים העליונים תבלום, תהדוף ותניף אל על את המשק הישראלי.